טיפול מונע כנגד תולעת הפארק
תולעת הפארק (Spirocerca lupi)
קצת על תולעת הפארק:
סיפורה של תולעת הפארק מתחיל בארצנו בסוף שנות השמונים כתעלומה: מספר מקרי מוות לא מוסברים מכים בכלביהם של תושבי רמת גן. ברור מעמיק יותר העלה כי האחראית למקרי מוות אלו היא תולעת קטנה שאורכה כ 4 ס"מ (זכר) 7 ס"מ (נקבה) וצבעה אדום מבריק. תולעת זו הידועה בשמה הלטיני Spirocerca Lupi הייתה מוכרת באזורים שונים בעולם אך לא זוהתה עד אז בישראל. המשותף לכלבים שנדבקו באותה תקופה היה שבעליהן נהגו לטייל איתם באזור הפארק הלאומי ברמת גן, ומכאן כינויה בישראל תולעת הפארק. כיצד הגיע תולעת זו לפארק הלאומי איננו יודעים עד היום וכל ההסברים שהועלו נשארו בגדר השערה. מאז ועד היום תולעת הפארק התפשטה כמעט לכל חלקי הארץ מבאר שבע בדרום ועד לקריית שמונה שבצפון. נפיצות התולעת היא כמעט בכל הארץ!
מחזור החיים של S.lupi:
התולעת ממוקמת בדופן הוושט של כלב, שם היא מטילה את הביצים שלה לחלל הוושט והן עוברות במערכת העיכול ויוצאות בצואה. לצואה מגיעה חיפושית – "חיפושית זבל" אשר ניזונה מצואת כלבים. החיפושית אוכלת את ביצי התולעת יחד עם צואת הכלב ואז ביצי התולעת בוקעות לזחלים בתוך החיפושית. כאשר כלב אוכל צואה של בעלי חיים אחרים, זבל, נבלה, או בעל חיים שאכל את החיפושית כמו עכבר, לטאה, או תרנגולת, הכלב יידבק בתולעת. זחל התולעת נודד דרך קיר קיבת הכלב ונכנס לכלי הדם שבקיבה. משם זחל התולעת נודד ותוך כחודש ימים מגיע עד לאבי העורקים (העורק הראשי שיוצא מהלב) ומשם עובר לדופן הוושט. בדופן הוושט הזחל מסיים את נדידתו ומתפתח לתולעת בוגרת המטילה שוב ביצים לחלל הוושט.
נזקי תולעת הפארק:
התולעת גורמת לתהליך דלקתי בדופן הוושט. כשהתהליך הדלקתי מחמיר, הגוף מייצר מאסה של רקמת גרעון כתגובה לתהליך הדלקתי. מאסה זו נקראת גרנולומה. התולעת ממוקמת בתוך הגרנולומה, קיבה ודופן העורק הראשי. בדופן אבי העורקים התולעת גורמת למפרצות (שקעים בדופן) בנקודת המפרצת דופן אבי העורקים מאוד דק ועלול להקרע. כאשר יש קרע באבי העורקים, הכלב מת בפתאומיות כתוצאה מאיבוד דם מאסיבי לחלל בית החזה. התולעת נודדת דרך דופן העורק הראשי או דרך הוושט שם היא נשארת בערך 3 חודשים, את הביצים היא מטילה בערך 5-6 חודשים לאחר שהכלב נדבק.
סימנים קליניים:
רב הכלבים שנדבקים בתולעת לא מראים סימנים קליניים. כאשר הנזק לוושט מאוד גדול (בדרך כלל כאשר הוא הופך לסרטני) לכלב יש קשיים בבליעה והוא "מקיא" (פולט) את האוכל מיד אחרי ניסיון אכילה. כלבים כאלה מריירים המון ובשלב כלשהו מתחילים לרדת במשקל ונהיים כחושים מאוד. בנוסף, כלבים יכולים לפתח בעיות ושינויים בעצמות בעיקר בחוליות הגב וברגליים. סימנים קליניים אלה, יכולים להצביע על הדבקה בתולעת הפארק שגרמה באותו אזור בגוף לשינוי בריקמת הגרנולומה. הגרנולומה עוברת התמרה לסרטנית ואז היא שולחת גרורות בעיקר לריאות ולאיברים נוספים. לעיתים כלב מת בפתאומיות כתוצאה מדימום מאסיבי לתוך חלל בית החזה כאשר התולעת מנקבת את אבי העורקים. הנזקים שהתולעת גורמת להם: מפרצות באבי העורקים (העורק הראשי שיוצא מהלב לכלל הגוף), גרנולומות בגדלים שונים הנובעות מדופן הוושט, ושינויים בחוליות הגב. בשנים האחרונות ראינו מקרים בהם התולעים נדדו למקומות שונים בגוף כמו עמוד השדרה (וגרמו לשיתוק), ריאות, קנה הנשימה או לאזורים שונים במערכת העיכול ואיברים פנימיים שונים.
אבחון:
ניתן למצוא ביצים בבדיקת צואה, למרות שכמותן לא גדולה בצואה וקשה מאוד למצוא אותן. הערכה לגבי המצאות תולעת הפארק ניתן לעשות באמצעות צילום רנטגן לבית החזה. בצילום זה נראית מאסה בוושט. ניתן לבצע צילום נוסף עם חומר ניגודי שיכול להגדיר את המאסה.
בדיקה אנדוסקופית לחלל הוושט ומערכת העיכול מראה מאסה בצורת גרנולומה ממנה משתלשלות "פטמות" אופייניות או נראות תולעים בוגרות. בבדיקה האנדוסקופית, המבוצעת תחת הרדמה, מחדירים סיב אופטי דרכו ניתן לראות את המאסה וגם לדגום חתיכה ממנה. כאשר דוגמים את המאסה שולחים את הריקמה לבדיקה היסטולוגית וכך ניתן לדעת אם עברה התמרה לסרטנית או לא. רב הפגיעות מתולעת הפארק לא מאובחנות עד לביצוע נתיחה שלאחר המוות. המאסות (גרנולומות) שונות בגודלן בצורה ניכרת ובמיקומן על פני הוושט, ובכל זאת
יש להן צורה מאוד אופיינית גם אם התולעים כבר לא נמצאות עוד בתוך המאסה. פרצות בעורק הראשי היוצא מהלב נשארות לכל אורך חיי הכלב והן מצביעות על כך שהכלב נדבק בעבר בתולעת. בשלב מסוים, המאסות או הגרנולומות עוברות שינוי ונהיות סרטניות. גידולים סרטניים אלה שולחים גרורות בעיקר לריאות אך גם לבלוטות הלימפה, לב, כבד וכליה. המאסה הופכת לסרטנית בדרך כלל כאשר היא גדולה ומכילה בתוכה מאפיינים סחוסיים או מאפייני עצם. אבחון המאסה כסרטנית משפיע לרעה על סיכויי ההחלמה והטיפול.
טיפול:
באזורים בהם נפיצות גדולה של תולעת הפארק, יש למנוע מכלבים לאכול "חיפושיות זבל", צפרדעים, עכברים, לטאות ועוד… בחלק גדול של המקרים הטיפול לא עוזר. למרות זאת קיים פרוטוקול טיפולים שהוא מאוד אינטנסיבי, כלומר בהתחלה זריקות רעל לתולעת פעם בשבוע למספר טיפולים ולאחר מכן פעם בשבועיים ולאט לאט מגדילים את הטווחים בין הזריקות. ניתוח כירורגי להוצאת המאסה בדרך כלל נכשל מאחר ואזורים נרחבים של הוושט מעורבים.
מניעה:
לא קיים חיסון נגד תולעת הפארק. ולכן הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה!
המניעה מתבטאת בזריקות הרעילות לתולעת (ולא לכלב) שהורגות את התולעת. בפרוטוקול הטיפולים המונעים שלנו אנו מציעים טיפול מונע לתולעת הפארק כל פרק זמן של חודשיים. בנוסף, מומלץ לכלבים שנוטים לאכול "זבל", ללכת לטיול עם מחסום פה המונע מהם לאכול במהלך הטיול "זבל" שעלול להכיל את "חיפושית הזבל" המדביקה את הכלבים בתולעת.
